ים השיבולים ורחוב התאנה

ים השיבולים, רחוב התאנה – הנוף שנשקף מהמטבח בביתו של משה כהן במושב בית גמליאל הוא כמעט אינסופי. ראשית מבחינים ברחבה מרו¬צפת בעץ איפאה כהה, ולאחר מכן נמשכת העין לכחול המבריק של הבריכה.

משם עוברים לירוק של הדשא המתמזג אחרי כמה עשרות מטרים עם השטח החקלאי שנושק לאופק, היכן שזורם נחל גמליאל. בין שער הכניסה לסוף הנחלה מפרידים 12 דונם גדושי אוויר ואדמה פורייה.

בית גמליאל, מושב קטן ממזרח ליבנה, אינו ידוע דווקא בבתי המידות שלו. הקמתו של בית משפחת כהן בהחלט גרמה להתרגשות מסוימת בקרב חלק מהתושבים. כהן, בעל חברת היי־טק מצליחה, ואשתו אני, עברו למקום לפני כשנה יחד עם שלושת ילדיהם. הם התגוררו במשך 17 שנה במונטריאול, קנדה, וכששבו לישראל חיפשו מקום מחוץ לעיר עם נוף כפרי וצביון דתי. "אחד הדברים שאתה מגלה בכפר זה התחברות לטבע, אתה חש אותו פה כל הזמן", אומר כהן. "אנחנו רוכבים יחד על אופניים בשדות, עם הכלב אני יוצא לטיולים רגליים ארוכים ובשבת שיעורי התורה מתקיימים על הדשא בחוץ. החיבור לאדמה, לארץ, הוא הרבה יותר עוצמתי".

אנחנו עומדים על המרפסת המוגבהת שמחברת בין המטבח לגינה ומביטים צפונה. החוויה מתחילה כבר כשמחנים את המכונית לצד הדרך הפנימית הצרה של המושב. גשרון עץ ניצב מעל תעלת ניקוז למים ועמו¬די אבן בחיפוי קורות עץ מסיביותי מלווים את השביל העולה לעבר דלת הכניסה. כשנכנסים פנימה המבט מתיישר מיד אל הנוף, לאחר מכן מבחינים בחיפוי האבן המחוספס ובקורות העץ שתומכות בתקרה ויוצרות גיאומטריה של מגן־דוד. גשרון עץ נוסף נמתח מעל מרתף היינות ומוביל אל הגינה. את הסיור המודרך בבית מלווה הנוף מכל כיוון, ממוסגר בדלתות בלגי רחבות בקצה המסדרון, משליט את הדרו בחלל הכפול של המבואה.

השיחה בינינו מתקיימת במטבח, "מרכז החיים בבית", לדבריה של אני. זה חלל רחב־מידות עם שולחן עץ מסוגנן גדול, ארונות בצבע אוף־ווייט ומערכת כפולה של כיורים ואזורי עבודה נפרדים לבשר וחלב. יום ראשון בבוקר, וכהן מתוודה שמאז שעברו למושב הפיתוי להתעכב עוד קצת ולהישאר לעבוד מהבית גדול בהרבה. המרחב והשמים הפתוחים מאפשרים לו להתמסר גם לשני תחביבים חדשים־ישנים: איסוף בקבוקי יין מובחרים וצפייה בשמים באמצעות טלסקופ.

הוא מתגאה שביום בהיר רואים את המהמורות של הירח גם במשקפת רגילה

הבית עצמו מחולק לשני אגפים, אחד מיועד למגורים והשני לאירוח, נדבך חשוב בחיי המש¬פחה. בהתאם לכך מוקמה בלב הבית פינת אוכל המיועדת לארוחת שבת, שיכולה להכיל עד עש¬רים אורחים. במקביל נבנתה בגינה פינת אוכל חיצונית מקורה, ערסלים נתלו ביציאה מהמטבח וגינה גדולה נשתלה מסביב לבריכה שמשמשת את המשפחה והאורחים בימי האביב והקיץ. בה¬משך מתוכננת להיבנות בחלק האחורי של החלקה יחידת אירוח עצמאית נוספת.

את הבית תכננו האדריכלים דן והילה ישראלביץ', שהעניקו לבקשת המשפחה ביטוי אדריכלי 'צפתי־ירושלמי' לבית: התקרות המקומרות בחדרי השינה הגיעו מבתים עתיקים ברובע היהודי ואילו את חללי הפנים והחיפוי החיצוני מעטרת אבן, אולי חומר הבנייה המקומי היחיד בישראל. על אף ממדיו, כ-500 מ׳׳ר בנוי, הבית לא משרה אווירה מסיווית או פומפוזית מדי ומצליח להשתלב היטב בנוף המושבי המקומי.

לא רק בטוסקנה

בתי הנחלות יוצרים קטגוריה אדריכלית שאינה רווחת בישראל, מעין גרסה מקומית לבתי אחוזה. מאז אמצע שנות התשעים החל הנוף המסורתי של המושבים במרכז הארץ להתחלף בבנייה חדשה למגורים. הנחלות הגדולות שהיו זולות יחסית משכו מנהלים בכירים ואנשי עסקים, בפרט מבועת ההיי־טק, שביקשו להחליף את סגנון החיים העירוני בחקלאי. את מקומם של הגידו¬לים, הפרדסים והחממות תפסו אט־אט בתי מידות שנבנו על פני דונמים רבים, מלווים בגינות מושקעות, בריכות שחייה, מגרשי טניס וחוות סוסים. ליציאה אל הכפר התלווה גם גוון רומנטי מובהק, שלווה לכאורה באתוס עבודת הכפיים ובקניית בעלות על נוף המושב האופייני של ברושים ושדות מעובדים.
זה התחיל בכפר שמריהו, רשפון ובני ציון והתפשט למעגלים החיצוניים של מושבי השרון; האזורים הכפריים שקרובים למטרופולין נהנו מעליות מחירים ניכרות לתדהמתם, אך גם לש¬מחתם, של המושבניקים, שגילו פתאום שמטע אבוקדו שווה כמה מיליונים טובים.

"המותגים המובילים הם בני ציון, בצרה, רשפון, גני יהודה, מגשימים, אודים, בית יהושע", אומר המתווך מאיר מנחם, בעלי משרד הנדל"ן נאות שירן הממוקם באופן הולם בישוב ארסוף בבית הניצב בקו ראשון לים. 'מה שמתפתח עכשיו זה המעגל החיצוני משמרת, חירות, מושבים קצת יותר מזרחה לבית יהושע וכפר נטר. הנחלות שם קצת יותר גדולות, עד 20 דונם. גם מזור ליד מגשימים מתחיל להתעורר, וישנם גם צופית וגן חיים, הקרובים לכפר סבא.

את תכנון הנחלות מובילים היום אדריכלים מוכרים. התקציב הנדיב של הכפריים החדשים מאפשר בנייה פרטית בסטנדרטים גבוהים שלא מקובלת בארץ. לטוב ולרע, בתי האחוזה יוצרים היום גלריה מעודכנת של אדריכלות ישראלית עכשווית.

'אחוזה אמיתית זו חוות השקמים של אריאל שרון בנגב. כמה אלפי דונמים של שטחים חק¬לאיים ומרחבים ענקיים שבמרכזם יש קומפלקס מבנים', אומר האדריכל שלום דווידוביץ׳ (משרד פרי־דווידוביץ׳), שתכנן כמה עשרות בתים פרטיים לעשירי ישראל. את רשימת לקוחותיו הוא מסרב להסגיר, אך מתעקש שהבנייה בנחלות אינה טרנד בלעדי של מיליונרים.

'צריך לצאת מהסטיגמה של אותם עשירים ומפורסמים שיצאו מהמרכז, סטייל ליאורה עופר או שרי אריסון, אומר דווידוביץ'. "הם יכולים לגור איפה שהם רק רוצים ומבחינה כספית הם היו יכולים לקנות גם שני מגרשים בהרצליה פיתוח ולבנות בדיוק את אותו הדבר. אני דווקא מסתכל על הצד היותר פשוט של העסק הזה – צורת מגורים שהיא קצת שונה. פעם זה היה המושבניקים, שמקור הפרנסה שלהם היה צמוד לבית. הבן הממשיך היה בונה בית ליד והייתה נוצרת צורת חיים שבה המשפחה הגרעינית מתלכדת סביב מקום אחד של מגורים. היום זה בדרך כלל אנשים שהחליטו לבנות בית גדול כדי לאחד את המש¬פחה הגרעינית, אנשים בשנות החמישים לחייהם, הילדים שלהם כבר נמצאים בסוף שנות העשרה והמחשבה היא על הנכדים".

מה מושך אנשים לעבור למושב?

"הקטע של הנוף והמרחב משחקים תפקיד מאוד חשוב בבחירת הלוקיישן, והרומנטיקה אפילו עוד יותר חשובה. אנשים בעצם מנסים לבנות לעצמם איזושהי אוטופיה, שתבוא כל המשפחה וכל הנכדים ונשכשך בבריכה יחד, ויבואו חברים ויהיה לנו כיף ונוכל לארח. לדוגמה, תכננו עכשיו בית בנחלה של 35 דונם עבור משפחה עם חמישה ילדים, שהתגוררה לפני כן בדירה של 120 מ״ר בראשון לציון. כשהתחלנו לעבוד על התכנון, סיפר לי אב המשפחה שהוא נולד בפרס, ושבבית הוריו הייתה גינה גדולה מאוד, משהו בסגנון הגנים הבהאיים. השטח הענק אפשר לו להגשים את החלום הזה של גן פרסי. כשאתה נכנס, יש שם 200 מטר של שורות גפנים, בקושי רואים את הבית מהכביש. אחרי הבית יש מטע שזיפים, אחר כך מישמשים ואחרי זה אקליפטוסים".

"כשאתה עומד שם במרפסת בקומה השנייה אתה נדהם, זה כאילו לקחו ציור נוף עם גוונים שונים של ירוק. דבר כזה רק בטוסקנה ראיתי. הבנאדם קנה את השטח הזה ובנה לעצמו בית רחב מידות כדי שיהיה לו את הגן שהוא רצה, את זיכרון הילדות שלו. כדי שהוא יוכל לשבת בגינה כמו פעם. אין ספק שיש בזה הרבה רומנטיקה, כי הוא היה יכול פשוט לקנות את הדירה מעליו בראשון לציון ולחסוך למשפחה את המעבר. אבל הייתה משמעות לחלום".

 

אפקט שרי אריסון

את פני הבאים למושב בני ציון, קילומטרים ספורים מצפון לאזור התעשייה של רעננה, מקדמת שדרת פיקוסים ותיקה וגינון מטופח. את האחוזות החדשות שנבנו במקום אפשר לזהות בקלות מן הכביש, גם אם צמחייה עבותה מסתירה אותן: על אף אחת מהן אין שלם המציין את שם המשפחה וכולן מבוצרות היטב בגדר גבוהה ובמערכת מצלמות אבטחה במעגל סגור. בני ציון הוא המושב המבוקש ביותר כיום בארץ ותג המחיר של הנחלה אחרונה שנמכרה בו הגיע ל-6 מיליון דולר.

הסוד טמון במבנה המיוחד של הנחלות: חלקה א', שעליה ניצב הבית, צמודה לחלקה ב׳, המשמשת לחקלאות, וכך נוצר רצף של למעלה מעשרה דונמים. בנוסף, המיקום על גבי גבעה שמעניק מבטים נהדרים אל הנוף הירוק של השרון ומער¬בה אל הים והגישה הנוחה לכבישים ראשיים תרמו משמעותית לאטרקטיוויות של המושב. בני ציון הפך לסמל בכל הקשור ליציאה אל הכפר: המושבניק הראשון של דור האחוזות במקום היה הפרסומאי אורי אריאלי, שקנה בתחילת שנות ה-90 נחלה והקים בה וילה וחוות סוסים ערביים משגשגת (שהספיקה בינתיים להחליף ידיים).

בעקבותיו הגיעו למושב גם אנשי העסקים ליאורה עופר ואחיה דורון, כל אחד מהם רכש נחלה משל עצמו. הדיירת המפורסמת ביותר של הכפר, שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, רכשה גם היא בשנות ה-90 נחלה בקצה הצפוני של המו¬שב תמורת 2.5 מיליון דולר. האחוזה שהקימה שם זכתה לאינספור כותרות בעקבות מסיבות נוצצות לאלפיון העלית, כולל חתונתה שלה עם עופר גלזר. "אפקט שרי" משך את יזם ההיי־טק שי שילר לרכוש את הנחלה הצמודה לביתה, ואת זו שלידו רכש ב-2005 איש העסקים נועם לניר תמורת 4 מיליון דולר.

במרכז המושב, בבניין המזכירות המקומית, אני פוגש את איציק דדעי, ראש הוועד החקלאי. דרעי הוא אחד מ-15 חקלאים פעילים שעדיין מעבדים את האדמות הנרחבות, ועוסק בגידול ענפי קישוט לזרים, "ירוקים", בסלנג החקלאי. בצהרי יום חמישי הבניין רועש מפעילות, אוכלוסיית הכפר הכפילה את עצמה בעשור האחרת הודות להרחבה חדשה, והטיפול בענייניהם של אלף תושבים לצד שירות צמוד למשקים החקלאיים מצריך עבודה רבה. לפני השיחה הוא מבקש שלא להזכיר שמות של תושבים, בקשה שחזרה על עצמה פעמים רבות בעת הכנת הכתבה, במיוחד בכל הקשור לראיונות עם בעלי נחלות.

דרעי משוכנע שהשינויים שעבר המושב בשנים האחרונות הם רק לטובה, ולא רק בגלל עליית מחירי הקרקע. התושבים החדשים לדבריו נתנו זריקת מרץ למערכת החינוך המקומית ולפעילויות  התרבות במקום. אם יש מתח בין ותיקים לחדשים, הרי שלדעתו הוא לא מורגש בבני ציון. "זה תהליך שהתחיל במושב בערך לפני 20 שנה. הגיע לפה אחר הסלבריטיז, אם נקרא לזה ככה, שהיה נשוי למישהי ממשפחה מפורסמת והם קנו פה נחלה. בעקבותיהם התחיל הטפטוף הזה והיום יש לנו כאלה לא מעט. הם אנשים טובים מאוד ברמה גבוהה מאוד, משכילים ומתקדמים. כשצריך איזה מעורבות בהחלטות על עתיר הישוב הם מיד מתגייסים, מגיעים לאסיפה כללית ומצביעים". זה מעניין שאתה כל הזמן מבדיל בין הוותיקים לבין התושבים החדשים.

"ממש לא, זה לא הם ואנחנו, אין הבדל בינינו. פעם כשאמרו בני ציון לא ידעו בכלל מה זה, אבל היום כשאתה מזכיר את השם של המושב אנשים אומרים, או, בני ציון, יש לזה כבר שם. אבל בעצם רוב התושבים פה הם לא עשירים במיוחד, ועובדים קשה מאוד למחייתם. יש בבני ציון אולי כמה אחוזות רחבות ידיים, אבל זה לא הכלל. הבתים החד¬שים משתלבים בנוף, עטופים בירוק, ולא מנקרי עיניים".

שרי אריסון באה להצביע בישיבות של הוועד?

"היא לא באה, אבל לפעמים היא מגיעה לבחירות לשים קול אם היא לא בחו״ל. היא חברה מהמניין וביתה הוא כאן. אני לא יודע אם היא מתגוררת בו היום עדיין (אריסון מחזיקה בפנטהאוס בשכונת בבלי), אבל בעבר כשהייתי הולך עם הנכדה שלי לגן והיא היתה מגיעה לשם עם הילד שלה זה תמיד היה בוקר טוב ושלום, כמו שצריך".

לשיחה מצטרף ג׳קי דהבן, מזכיר האגודה בשלושים השנים האחרונות. הוא מביא עמו תצלום אווירי של בני ציון. בניגוד אולי לתדמית היוקרתית, במושב לא נמכרו יותר מ-20 נחלות מתוך 96 נחלות ומשקי עזר בסך הכל, והכתמים הכחולים שמציינים בריכות שחייה – ספורים. בני ציון זוכה להצלחה גם בקרב מעגל המושבים הקרוב שכולל את בצרה, צופית, שדה ורבורג וגן חיים.

מדוע? ררעי ודהבן מצביעים על הכתמים הירוקים־שחורים של השדות והמטעים שמקיפים אותם אל מול המושב הצמוד בצרה, שם ערך הקרקעות נמוך כמעט בחצי. "אתה רואה את כל הכתמים הלבנים האלה בבצרה?" שואל דהבן, "זה הכל מחסנים, אין שם הרבה חקלאות. אתה נכנס לבצרה וזה הכל כבישים עקומים, לא פי¬קחו מספיק על העבודה של הקבלן". "זה גם חלק מההצלחה שלנו", מוסיף דרעי, "החקלאות לא נפסקה, האגודה החקלאית נתנה תמיר שירות טוב וגם סייעה למי שהיה צריך בעת מחסור".

פרנק לויד רייט ומרוקו

המושב הוא צורת התיישבות ייחודית לישראל. ראשיתו ב-1921 בתכנית האוטופית המעגלית של מושב העובדים נהלל. העיקרון המנחה היה הקמת מסגרת כלכלית משותפת, במסגרתה כל אחד מהתושבים מקבל חלקת אדמה המיועדת לחקלאות. בתחילת שנות ה-50 ביקש ראש הממשלה דוד בן גוריון להסתייע במושבים כמו¬קד לקליטת עלייה ויזם את תכנית "מן העיר אל הכפר". הפוטנציאל הכלכלי־חברתי לפיזור אוכלוסייה והגדלת כושר יצור המזון של המדינה הצעירה היה ברור, וברוח זו נרשמו 2,200 משפחות להתיישבות. כיום מתגוררים כ-130 אלף בני אדם ב-254 מושבים, ומספר התושבים בהם הולך וגדל.

מבחינה אדריכלית, תוכנית המושב היא פשוטה יחסית, דרך מרכזית אחת או יותר שלצריהן ממוקמות נחלות. בתי המגורים נבנים בחלקה א׳ של הנחלה, שגודלה נע בין 3 ל-5 דונמים, ואילו בחלקה ב', שעשויה להגיע לגודל של 20 דונם, מתבצעת העבודה החקלאית. לעתים החלקות צמודות זו לזו מה שיוצר מעין מלבן עם צלעות צדדיות ארוכות. תכנית המתאר האופיינית של המושבים מתירה בנייה של מגורים עד 450 מ״ר בשלושה מבנים נפרדים או במבנה אחד. בשלושת הדונמים הראשונים הצמודים אל הכביש נבנים בדרך כלל שני בתים גדולים עבור האב והבן הממשיך ויחידת דיור קטנה יותר המשמשת עבור ההורים או למטרות אירוח. עם זאת, ניתן להגיע גם לשטחי בנייה רבים יותר אם מכפיפים את התקנות לגבי מבני עזר חקלאיים.

המבנה המיוחד של הנחלה והשטח הנרחב שהיא מעניקה אפשרו לאדריכלים לפתח קטגוריה חדשה של בנייה איכותית למגורים. לה¬בדיל משכונות יוקרתיות בשולי הערים שבהם גודל המגרשים נע בין חצי דונם לשניים, מאפשר המרחב לפרוש את הבית על פני קומה. אחת ולפתוח את כולו לנוף, הצורה המלבנית של השטח מתווה צירים אורכיים שמתחילים בדרך הגישה אל הבית ומסתיימים אי־שם בגבול הנחלה. גם האווירה המושבית הצנועה משפיעה במקרים רבים על העיצוב החיצוני, כשאת החזיתות המפוארות של הווילות בקיסריה והרצליה פיתוח מחליפה חזית צנועה שמבקשת להשתלב בקיים ולא לבלוט.

"אין ספק שמי שבונה בית בכפר מחפש חומרים טבעיים ומקומיים יותר. הלקוחות מבקשים אמנם את האבן והרעפים שמזכירים את הבנייה הכפרית, אבל בסטנדטים גבוהים יותר", אומר דווידוביץ׳. "אפשר לראות בבתי הנחלות חללים גבוהים ופתחים גדולים מאוד, מה שבבנייה הכפרית הפשוטה והמקורית אתה לא רואה. יש איזו מוטיבציה לחבר בין הכפרי לבין הצרכים של הבנייה היוקרתית".

למרות התקציבים הגדולים לתכנון ובנייה, ואולי בגללם, ניתן לראות בכפר גם תופעות אדריכליות גרוטסקיות ששאובות ממילת המושגים של שכונות בנה־ביתך בערי ישראל: טיח צבעוני, בניית יתר ולקסיקון צורות שלקוח מעולם אחר. מבחינתך אין בעיה לעשות ללקוח וילה בסגנון מרוקאי או בסגנון מודרני?

דווידוביץ׳: "מה שחשוב זה שהלקוח יזדהה עם הבית שלו, העיצוב צריך לשקף את אותו אדם. אני כאדריכל צריך לקחת את הרצונות והאוטופיה של הלקוח ולתרגם אותם לקרקע המציאות, ולכן יש לנו גם פרנק לויד רייט וגם מרוקו. החלומות של הלקוחות הם בדרך בהבעה החיצונית ואנחנו מעניקים את הטיפול הצמוד לחללים הפנימיים".

נושא אחר שעומד במרכז התהליך התכנוני של הנחלות הוא הקשר עם הנוף ומערכת היחסים של הבית עם הגינה המקיפה אותו. לדעתו של עודד חלף, מהאדריכלים המוכרים בתחום, המבחן הראשוני של בית נחלה הוא הקשר המיוחד שבין הפנים לבין החוץ. "כל ההצדקה ללכת אל הנחלה היא הנוף והגינה. יש אנשים שאוהבים את הש¬טחים הגדולים האלה כי הם אוהבים לארח אנ¬שים. הם אוהבים את החברה, את ההתעסקות. לא סתם כולם חושקים בנוף, בעיקר על רקע העובדה שהוא מוצר שהולך ונעלם בארץ. אם יש לך נחלה מספיק גדולה בעצם יש לך פריים פרטי שלך של חתיכת נוף".

חתיכת הנוף הזאת עברה בשנים האחרונות שינוי, ברוח הטרנד הירוק. את הצמחייה הטרופית מחליפה גינה ארץ־ישראלית עם צמחים מקומיים שצורכים פחות מים, את המדשאות רחבות הידיים מחליפים משטחים מרוצפים, דק עץ או ריצוף אבן. במקום כלור בבריכה, בונים עכשיו בנחלות בריכות אורגניות, נטולות כימיקלים, וישנה גם חקלאות אורגנית לצריכה פרטית: ירקות ועצי זית. באחד הבתים הוחלט לשמר את הפרדס שהיה נטוע בנחלה, מעין גלעד לימים שבהם תפוזים לא היו רק פריט דקורטיווי. חברה פרטית מטפלת בעצים ובהשקייתם – והפרי נתרם לנזקקים.

 

סבא מעבר לחלון

אבל לבנייה המושבית החדשה יש גם פנים אחרות, פחות מהודרות. עבוד לימוד וגיא ניר־פז, הוא איש היי־טק והיא מטפלת ברפלקסולוגיה ומורה לפילטיס, הבית החדש שבנו במושב אודים נועד לאפשר קשר ישיר יותר עם המשפחה הגרעינית הקרובה. הבית עצמו בנוי בקדמת חלקה א׳ של נחלה בת 10 דונם ומבעד לחלונות הזכוכית בסלון מופיע בית הוריה של לימור, שממוקם לא יותר מ-10 מסרים מאחור: גם ביתו של האח נמצא לא רחוק משם בשכונת ההרחבה.

הבית, שתכננה האדריכלית שרון נוימן, משתרע על פני 160 מ״ר, עם קומת גלריה שמש¬משת כחדר טיפולים עבור לימור. למרות ממריו הקטנים יחסית בהשוואה לבתי נחלות אחרים, גם כאן נשמר הקשר הישיר אל הגינה והנוף באמצעות שורה של פתחים במקומות לא שגרתיים. החיפוי החיצוני בטיח פשוט, ריצוף האבן("חלילה", מחברון) והשילוב בין עץ ומתכת, מקנה תחושה כפרית־עכשווית. כמו כן נוצרת חוויית כניסה מיוחדת עם חצר פנימית מסוגרת שמשמ¬שת כמבואה חיצונית, כשבצדי הבית שתי רחבות עץ המשמשות לאירוח.

"אחד היתרונות הגדולים במושב זה שיש לך כל הזמן איזה גיבוי", אומרת לימור. "אנשים צעירים בגילנו עם ילדים קטנים הרבה פעמים מוגבלים ביכולת שלהם לעשות דברים. פה יש יתרון: פותחים את החלון, צועקים ומקבלים עזרה. הילדה חוזרת מבית הספר והולכת מיד לבית של סבא. כשנוסעים לחופשות יש שומרים צמודים", היא צוחקת. "צריך כמובן להיות מודעים ולדעת היכן לשים את הגבול, גם אם אין בינינו גבול פיזי של חומה".
לימור וגיא שניהם ילידי מושב, ועבורם הבחירה במושב הייתה טבעית מאוד ולא נבעה דווקא מחיפוש אחרי חיבור מחודש לקרקע. "צריך לה¬בין שאודים זה לא מושב רומנטי, הוא אולי קצת מזכיר את רשפון מבחינת המסחרה, לא באותם ממדים, אבל בהחלט יש", אומרת לימור. בעצם זה שלוחה של שכונה בנתניה מזרח.

"נתניה מזרח זה הגדרה שאין מצב שאני מוכן לקבל". "אולי זה הרצליה צפון", אומר גיא והשניים צוחקים. "פעם היו שואלים איפה זה אודים, היינו אומרים זה מול וינגייט. היום אנחנו אומרים שזה ליד איקאה. תמיד כשאנשים פונים ימינה מכביש החוף הם מבחינים מיד בשקט הזה, אבל אנחנו כבר לא מרגישים את זד- אנחנו ממש באמצע של האמצע'.

ישראלביץ הוא משרד אדריכלות יצירתי ומקצועי, המתמחה בתכנון ועיצוב בתי יוקרה ומרחבי חיים מפנקים. עם ניסיון של למעלה מ-20 שנה, הם מספקים חווית מגורים עילאית ללקוחותיהם. כל פרויקט מתוכנן בקפידה, מהצד התכנוני והפרקטי ועד לפרטים הקטנים ביותר. ישראלביץ – כשהאדריכלות פוגשת ביצירתיות!